יודעים מהי המילה שלחלקנו הכי קשה לבטא?
זוהי המילה - ״סליחה״
בניגוד למה שכולנו רגילים לחשוב,
אמירת הסליחה חשובה לצד הפוגע לא פחות (אם לא יותר)
מאשר לצד הנפגע.
נשמע מפתיע?
עוד רגע תראו שממש לא!
כולנו מידי פעם מפשלים, פולטים משהו בלי לחשוב,
דורכים בלי להתכוון על ״יבלת״ רגשית של מישהו,
מאבדים עשתונות כשהזולת לוחץ בטעות על משהו כואב אצלנו.
זה קרה, קורה ויקרה - זה חלק בלתי נפרד מלהיות בן אנוש!
מה שחשוב באמת זה מה אנחנו עושים אחרי שפישלנו -
זהו המבחן האמיתי.
פה נכנסת לתמונה היכולת להגיד: ״סליחה״.
בנוסף לפידבק שאנחנו מקבלים מבחוץ
יש לנו גם פידבק מתמיד מעצמנו.
הפידבק הזה מתנגן לנו בתוך הראש ולא ניתן לברוח ממנו.
כשאדם מתנצל על הטעויות שלו הפדבק הפנימי הוא:
״אני אדם אחראי, ערכי ופועל לפי אמות המידה החברתיות״.
פידבק כזה תומך בערך העצמי ובביטחון העצמי של האדם,
גורם לו להרגיש טוב עם עצמו ותומך בדימוי עצמי חיובי.
כמעט כל אדם חווה על בשרו התרוממות רוח אחרי עשיית הדבר הנכון.
כשאדם מפשל, גם אם לא הודה בכך, לעצמו הוא לא יכול לשקר.
בינו לבין עצמו הוא יודע שטעה.
אי לקיחת אחריות משאירה אותו עם התחושה שהוא לא בסדר,
וכך מגדילה את הפער בין ה״אני הרצוי״ ל״אני המצוי״,
שבתורו פוגע בדימוי, בערך ובביטחון העצמי.
ככל שהאדם בעל דימוי וערך עצמי נמוך יותר,
כך הודאה בטעות מחמירה את תפישתו העצמית השלילית גם כך,
ופוגעת ביכולת לבקש סליחה.
נוצר לופ שמזין את עצמו עם כל סבב,
יוצר אצל הפרט רגשות שליליים כלפי עצמו
ומקשה עליו עוד יותר לקחת אחריות.
בנוסף לכך, בכל פעם שפוגשים את האדם הנפגע,
שומעים את השמו או רואים תמונה התחושה הלא נעימה חוזרת.
אם חוסר יכולת להתנצל הוא דפוס שמלווה את האדם,
הרי יהיו לו כמה וכמה לופים פתוחים של רגשות שליליים,
וכמעט בכל מקום יהיה מישהו שלא נעים לו לפגוש.
גם אם הצד הנפגע כבר מזמן סלח, שכח ועבר הלאה,
הצד הפוגע נושא את זה בתוכו, במודע או שלא במודע.
לופ רגשי לא סגור דומה לאפלקציה פתוחה בטלפון -
ככל שיש יותר ״אפליקציות״ פתוחות -
כך העומס הרגשי רב יותר והתפקוד נפגע.
ואולי הדבר החשוב ביותר - כשאדם מבקש סליחה מהאחר
הוא יוצר תהליך סליחה עם עצמו על הטעות שעשה.
זוהי פעולה חשובה מאין כמוה להשגת שלמות פנימית.
אמירת סליחה לא תשנה את העבר,
אך היא בהחלט תשנה את העתיד
ותאפשר לנו לחבב את הדמות שמביטה עלינו מהמראה
לפחות פעמיים ביום.
Comments